בפרשת תולדות אנו קוראים על ההבדלי הרגשות בין יצחק לרבקה כלפי בניהם התאומים:
וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים. וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב1.
שני הפסוקים הפשוטים-לכאורה האלה מעוררים סדרת שאלות:
- מדוע יצחק, הצדיק, העדיף את עשיו, שהיה "יודע צייד ואיש שדה", בעוד רבקה העדיפה את יעקב שהיה "איש תם ויושב אוהלים"?
- אם יצחק היה מודע להתנהגותו הבלתי מוסרית של עשיו בנו הסורר, מדוע בכל זאת אהב אותו?
- מה הפירוש המילים "כִּי צַיִד בְּפִיו"?
אוכל או מלכודת?
על פניו נראה כי הביטוי "כִּי צַיִד בְּפִיו" – המנמק את החיבה שחש יצחק כלפי עשיו – משמעותו היא שעשיו היה מגיש ליצחק בשר מבעלי החיים שנהג לצוד. כמו שמפרש התרגום אונקלוס: "כיון שמצֵידו (של עשיו) היה (יצחק) אוכל". כמוהו סוברים עוד רבים ממפרשי המקרא, ביניהם רבי אברהם רשב"ם, אִבְּן-עזרא, ורד"ק. לפי פירוש זה, האהבה שרחש יצחק לעשיו הייתה מבוססת על תועלת חומרית בלבד.
רש"י, לעומת זאת, מפרש את המילים "כִּי צַיִד בְּפִיו" באופן מטאפורי, המתייחס לפה של עשיו ולא של יצחק: עשיו היה "צד" את תודעת אביו ומשווה לעצמו תדמית של אדם צדיק באמצעות דברי מרמה. רש"י מסביר שעשיו היה שואל את יצחק שאלות המפגינות צדקנות יתירה, כמו, למשל, כיצד יש לעשר מלח או תבן – חומרים שעל פי הדין כלל אין צורך להפריש מהם "מעשר". דברי מרמה אלו הוליכו שולל את יצחק וגרמו לו לחשוב שעשיו הוא אדם צדיק במיוחד – בניגוד מוחלט להתנהגותו האמיתית.
לפי פירוש זה, האהבה של יצחק כלפי עשיו לא הייתה אלא תולדה של תודעת כזב. אילו היה יצחק מכיר את טיבו האמיתי של עשיו, כמו שרבקה הצליחה לזהות את טיבו מבעד למסכה, היה גם הוא, כמוה, אוהב דווקא את יעקב.
אז מדוע רבקה לא נפלה במלכודת הזו?
האור החיים מסביר שמלכתחילה עשיו לא טרח להסתיר מפני רבקה את אופיו האמיתי, כיון שמטרת ההצגה הייתה בשביל לקבל מיצחק את הברכות שהוא ייעד עבור בנו הצדיק ולצורך זאת די היה לו לרמות את אביו בלבד.
המגיד מדובנא מוסיף, שרבקה, שגדלה בביתם של אביה בתואל ואחיה הרמאי לָבָן, הייתה בעלת ניסיון עשיר עם טיפוסים מפוקפקים ופחות קלה לשכנוע מיצחק, שגדל בבית הקדוש והאצילי של אברהם ושרה. משום כך, גם אילו עשיו היה מעוניין לרמות אף את רבקה הוא לא היה מצליח, הודות לחושיה המחודדים.
אהבת הבכור
רבי יצחק אברבנאל מציע גישה שונה. לדעתו, הבסיס לרחשי האהבה של יצחק כלפי עשיו הוא טבעי ואף מוצדק. יצחק, שלא ידע על הנבואה שרבקה קיבלה על ילדיהם כאשר הם התרוצצו בתוך בטנה ובה התבשרה "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (הגדול שבהם יהיה עבד לצעיר יותר), הניח שבנו הבכור נועד להיות נושא המורשת והיורש העתידי לברית עם האלוקים. לפיכך הוא חש כלפיו את רגש החיבה הטבעי של אב לבנו הבכור.
את המילים "כִּי צַיִד בְּפִיו" מסביר האברבנאל כך שעשיו נהג לספר לאביו אודות מעש הצייד המרשימים שלו וכך רכש גם את אהדתו של יצחק לאומץ ליבו.
האם יצחק באמת אהב את עשיו יותר?
חלק מהמפרשים סבורים שיצחק לא באמת אהב את עשיו יותר מאשר את יעקב.
רבי עובדיה ספורנו קורא את הפסוק כך: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק [גם] אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, וְ[אילו ]רִבְקָה אֹהֶבֶת [רק] אֶת יַעֲקֹב". אהבתו של יצחק לעשיו, מסביר הספורנו, הייתה אמנם אמיתית אבל לא בלעדית. אהבתו ליעקב הייתה גדולה יותר. יצחק לא היה עיוור לחסרונותיו של עשיו וידע שהוא לא מושלם כמו אחיו הצדיק יעקב; למרות זאת הוא קירב את עשיו בחבלי אהבה אבהית, מתוך תקווה להחזירו על ידי כך למוטב.
באופן דומה, הרד"ק מסביר שהתיאור שבפסוק לא נועד לשקף את רגשותיו המלאים של יצחק כלפי ילדיו, שכן למען האמת יצחק אהב את יעקב הרבה יותר מאשר את עשיו, אלא רק להסביר מדוע לא נרתע יצחק מלאהוב גם את עשיו למרות מעלליו הרעים: הוא הוקיר לו טובה על כך שדאג לצרכיו כשהוא זקן וזקוק לסיעוד.
ה"חזקוני" עומד על כך שהפסוק מתאר באופן שונה את האהבה לכל אחד מהבנים: אהבת יצחק לעשיו מתוארת בלשון עבר: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו" – כדי לתאר אהבה עראית, חולפת, שהתקיימה כלפיו רק באותם הרגעים ש"צַיִד בְּפִיו" – כאשר היה מכבדו ומגיש לו מזון; לעומת זאת האהבה שזכה לה יעקב הייתה אהבה תמידית, קבועה, ולכן מתוארת בלשון הווה: "וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב", וללא התניה בסיבה חולפת כזו או אחרת.
המדרש הגדול2 לוקח את הרעיון צעד אחד קדימה. הוא מפרש שיצחק לא אהב את עשיו באמת, הוא רק הפגין כלפיו חיבה מעושה, כלפי חוץ, כדי לנסות להשפיע עליו לשפר את הנהגתו.
הטוב הנסתר
הרבי מליובאוויטש מטיל ספק בגישה הפשטנית הגורסת שעשיו הצליח לרמות את יצחק. יצחק, שחפר בארות כדי למצוא מים מתחת לאדמה, היה אדם מפוקח שלא התפתה למראה החיצוני. הוא קדח עד התהום כשהאמין שיש סיכוי להשקעה שלו. האם אדם ממולח כזה לא היה מזהה את אופיו האמיתי של בנו?!
ובכן, מסביר הרבי, ההפך הוא הנכון. יצחק היה מודע היטב לתכונותיו השליליות של עשיו, אבל בחר להתמקד בטובו הפנימי, המהותי. אם אתה אוהב מישהו באמת, החזות החיצונית הלא נעימה שלו לא תעצור בעדך; אתה תחפור עמוק יותר עד שתמצא את הניצוץ האלוקי שבתוכו, את הנשמה שלו, שהיא "חלק אלו-ה ממעל ממש".
יצחק ראה את התשוקה הלוהטת של עשיו הסוער והאדמוני. הוא הבין את הפוטנציאל העצום של התשוקה העזה הזו, אילו רק יבחר עשיו לנצל אותה למען הקדושה. הוא סירב לוותר על הניצוץ האלוקי החבוי בתוך התכונות הפראיות של עשיו.
מי מוכן לעבוד?
בהתאם לכך, מסביר הרבי, גם רצונו של יצחק להעניק את הברכות דווקא לעשיו, לא היה תוצאה של הסתכלות נאיבית, אלא ניסיון מכוון לגאול את בנו הסורר ממצבו הרוחני הירוד ולרומם אותו אל על.
יצחק היה סבור שאם יציף את עשיו באנרגיה חיובית, באמצעות הברכות, יצליח לעורר את הטוב הכמוס בתוכו עד שזה ישתלט על כל אישיותו ויהפוך אותה לטובה. יצחק ראה בעיני רוחו שותפות עתידית: עשיו, שמצטיין ביכולות חומריות, יקבל עוד שפע רב של משאבים וכוחות, ובאמצעות כל אלה יתמוך ביעקב אחיו שישכון באוהלי התורה. חזון שותפות הזה, יעקב לא יזדקק לברכות משום שעשיו, שיקבל אותן, יקדיש את כל השפע שיתגשם מהן לשירותו של יעקב.
הייתה רק בעיה אחת בתכנית הזו. על מנת שהיא תתבצע נדרשה נכונות מצד עשיו לשפר את מעשיו, לזנוח את דרכו הרעה ולהפנות את יכולותיו למעשים חיוביים – וזה לא קרה; עשיו לא היה מעוניין בכך.
כאן נכנסה לתמונה רבקה. הודות לחושיה הנבואיים היא הבינה כי עליה לפעול במהירות לשינוי תכניתו של יצחק, משום שעשיו אינו מוכן למלא את המשימה שיועדה לו, ולדאוג שהשפע החומרי יופנה ליעקב שמוכן לקחת על עצמו את המשימה על עצמו במקום אחיו.
גאולה באהבה
למעשה, תהליך השיקום הרוחני של עשיו רק התחיל עם הפניית הברכות ליעקב. הוא נמשך במשך אלפי שנים, על ידי שעם ישראל – צאצאיו הפיזיים והרוחניים של יעקב – מנצל את משאבי העולם הזה לשם עבודת ה', ורק בסופו של תהליך, בביאת משיח צדקנו, יושלם הגיוס המלא של כוחות הפרא של עשיו לטובת הקדושה.
רק אז, לאחר "גלות אדום" הממושכת והמייסרת, תתקיים נבואת הנביא עובדיה (שהיה בעצמו גר-צדק מצאצאי עשיו): "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ, וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ; וְדָלְקוּ בָהֶם, וַאֲכָלוּם, וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר. . . וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו, וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה"3. אז יתגשם סוף-סוף חזונו של יצחק.
אהבתו של יצחק לעשיו, שתלה אפוא את הזרעים לגאולה העתידית4.
